החלטה בתיק רע"א 8132/12

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' שילה, השופט ד"ר א' סטולרוהשופטת מ' נד"ב) בע"א 13421-06-11 מיום 14.10.2012, במסגרתו נתקבל באופן חלקי ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט ש' מנהיים) בת"א 5997/06 מיום 26.4.2011.

תמצית העובדות

• 1.             המבקשת 1, המפדה האזרחי בע"מ (להלן: המפדה), הוקמה לפני עשרות שנים כחלק מפעילותה של תנועת הציונים הכלליים. בשנת 1952 רכשה המפדה מרשות הפיתוח שטח של 10,347 ממ"ר ברחוב השופטים בחולון ובו מספר חלקות (להלן: המקרקעין). בהסכם הרכישה נרשם בכתב יד כי מן המקרקעין הוחרגו "מבנה מס' 2 והשטח מתחת למבנה בערך 120 מ"ר המסומן והמתוחם בצבע אדום על התרשים המצורף לחוזה זה" (ההדגשה שלי - י.ד.) (להלן: המבנה המוחרג או השטח המוחרג בהתאמה). יוער כבר עתה, כי המבקשות לא הציגו לפני בית משפט השלום את התרשים האמור וזאת בטענה כי לא הצליחו לאתרו. תרשים זה הונח לפנינו במסגרת הבקשה דנן, תוך שצוין, במאמר מוסגר, כי המבקשות יגישו בקשה להגישו כראיה חדשה בערעור. 
•  
• 2.             המפדה לא מימשה את הזכויות שניתנו לה מכוח הסכם הרכישה משך שנים רבות ולא רשמה את זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין, בין היתר, מחמת הפסקה ממושכת בפעילותה. ביום 23.10.2006 מכרה המפדה למבקשת 2, נכסי גילרן בע"מ, חלקה במקרקעין שעליה בנייני מגורים ובתי עסק. בסמוך לרכישת הזכויות בחלקה, החלו המבקשות בנקיטת הליכים משפטיים לסילוק ידם של מספר מחזיקים אשר לטענתן פלשו למקרקעין שלא כדין. במסגרת זו, הוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון תביעה לסילוק יד ותביעה כספית נגד מר אברהם נחמיאס, הוא המשיב בבקשה דנן. כמו כן, הוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון תביעה לסילוק יד ותביעה כספית נגד יעקב פרג' סולימני ויניב סולימני אשר הפעילו מוסך על שטח המקרקעין [ת"א (שלום ראשל"צ) 46844-11-10 נכסי גילרן בע"מ נ' סולימני(טרם פורסם, 9.9.2012) (להלן: תביעת סולימני)].

תמצית ההליכים הקודמים

• 3.             בתביעה שהוגשה נגד המשיב טענו המבקשות כי המשיב מחזיק שלא כדין במבנה ובשטח סמוך לו הנכללים במקרקעין אותם רכשה המפדה מרשות הפיתוח במסגרת הסכם הרכישה. מנגד, טען המשיב כי המבנה שבחזקתו הוא המבנה שהוחרג מהסכם הרכישה וכי אביו המנוח רכש את זכויות החזקה והשימוש במבנה מאת אחד, מר שלמה כהן. המשיב טען עוד להשתק שיפוטי מצד המבקשות, וזאת משום שבתביעת סולימני הגישו המבקשות חוות דעת מודד (להלן: חוות הדעת) ממנה עולה, לפי הטענה, כי המבנה שבחזקת המשיב הוא אכן הנכס שהוחרג מהסכם הרכישה. המשיב תמך טענותיו בהסכם מיום 16.11.1959 לפיו רכש אביו המנוח, מר יוסף נחמיאס, ממר שלמה כהן חזקה בנכס אשר תואר כ"דירה בת חדר וחצי והול הנמצאת ביאזור רח' ט' מס'. 10". בהסכם זה הצהיר מר כהן כי הוא קיבל את זכויות החזקה והשימוש בדירה משום ששימש כשומר במועדון מפלגת הציונים הכלליים. כן הונחו לפני בית משפט השלום חוות דעת שמאיות מטעם שני הצדדים, לפיהן הנכס בו מחזיק המשיב כולל מבנה בשטח של כ-120 מ"ר.

• 4.             בית משפט השלום דחה את טענות המשיב וזאת בהתבסס על שלוש קביעות. ראשית, נקבע כי מפלגת הציונים הכלליים אמנם היתה קשורה בטבורה למפדה, אולם לא היתה לה כל זיקה לשטח המוחרג: לא לפני שנת 1952, שכן אז היה המקרקעין עוד בבעלות רשות הפיתוח; ולא אחרי שנת 1952, באשר שטח זה הוחרג מהסכם הרכישה. על-כן, נקבע כי לא יתכן שהשטח אותו העבירה מפלגת הציונים הכלליים למר כהן הוא השטח שהוחרג בהסכם הרכישה. שנית, נקבע כי לא יתכן שהדירה מושא ההסכם בין אביו המנוח של המשיב למר שלמה כהן, והמבנה בו מחזיק המשיב הם היינו הך, וזאת משום שמן המפורסמות היא שדירת חדר וחצי אינה יכולה להתאים לתיאור מבנה ששטחו 120 מ"ר. שלישית, בית המשפט דחה את טענת ההשתק השיפוטי שהעלה המשיב. בית המשפט קבע כי הוא לא שוכנע כי מחוות הדעת אכן עולה כי המבנה בו מחזיק המשיב נמצא בשטח המוחרג, וזאת משום שלא הונחו לפניו העתק בצבע של הנספחים הרלבנטיים לחוות הדעת. מכל מקום, הובהר כי טענות המשיב חלות רק על המבנה ועל שטח הקרקע עליו הוא ניצב (כ-120 מ"ר) ולא על שטח קרקע החורג מזה.  

• 5.             ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי הבהיר תחילה כי נטל ההוכחה ביחס לזיהוי השטח שהוחרג בהסכם הרכישה חל על המבקשות וכי נטל זה לא הורם על-ידן. עוד נקבע, כי באי צירוף התרשים, אשר שימש לכאורה את המבקשות להכנת חוות הדעת מטעמן בתביעת סולימני, גרמו הן לנזק ראייתי למשיב. בהמשך, דחה בית המשפט את שלושת הנימוקים שעמדו בבסיס קביעתו של בית משפט השלום. תחילה, נקבע כי אין ממש בנימוק לפיו שטחם של חדר וחצי והול לא עולה כדי 120 מ"ר, באשר מדובר במבנה ישן שאין לדעת מה היה שטחו. כמו כן, נקבע כי לא מן הנמנע כי הזכויות במבנה הוקנו למר כהן עוד בטרם נערך הסכם הרכישה, וזאת בהסתמך על ידיעתה של המפלגה שהזכויות במקרקעין, שבסופו של יום הועברו למפדה, נתונות למפלגה או לחברה בשליטתה (כנהוג באותם ימים). לבסוף, קבע בית המשפט כי קשה להלום כי המבקשות איבדו את התרשים שצורף להסכם הרכישה או כי לא יכלו לאתרו כפי שנטען, משהתרשים שימש לעריכת חוות הדעת מטעמן בתביעת סולימניבשנת 2008. בנסיבות אלה ובהיעדר הסבר מוכח לאובדן התרשים, נקבע כי יש להסיק כי לו הובא התרשים היה הדבר פועל לרעת המבקשות. בית המשפט התרשם עוד כי מחוות הדעת אכן עולה כי המבנה בו מחזיק המשיב מצוי בשטח שהוחרג מהסכם הרכישה. לפיכך, נקבע כי היה מקום לקבל את טענת ההשתק השיפוטי כנגד המבקשות. לאור האמור, בוטל פסק דינו של בית משפט השלום באשר למבנה בשטח 120 מ"ר בו מחזיק המשיב.

נימוקי הבקשה

• 6.             במסגרת הבקשה דנן טוענות המבקשות כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו מספר שגיאות. המבקשות טוענות כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיה של הערכאה הדיונית אינן מבוססות. לטענת המבקשות, הן הוכיחו כי הן רכשו את כל המקרקעין, לרבות השטח המוחרג, וזאת בין היתר בהתבסס על מסמכים של מינהל מקרקעי ישראל ועל עדותה של מנהלת מחלקת עסקאות במחוז תל-אביב של מינהל מקרקעי ישראל. כמו כן, טוענות המבקשות כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בסתירה לפסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בתביעת סולימניביום 9.9.2012, בו נקבע כי המפדה רכשה את כל המקרקעין מרשות הפיתוח וכי הוראת ההחרגה הינה "סרח עודף" שנותר בטעות בהסכם הרכישה. עוד נטען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבנה בו מתגורר המשיב הוא אותו מבנה בן 120 מ"ר שהוחרג בהסכם הרכישה אינה מתיישבת עם העובדות, המסמכים וההיגיון הפשוט. המבקשות מציינות כי רק חלקו של המבנה בו מחזיק המשיב (76 מ"ר מתוך 118 מ"ר) מצוי על המקרקעין שבבעלות המפדה, בעוד יתר המבנה מצוי על שטח שבבעלות עיריית חולון. כמו כן, נטען כי חוות הדעת שהוגשה מטעם המבקשות בתביעת סולימני אינה מקימה כל השתק שיפוטי וזאת הן משום שהמבקשות "זנחו" את חוות הדעת בשלביו הראשונים של ההליך בתביעת סולימני והן משום שבית המשפט קבע בתביעת סולימני כי למבקשות נתונות זכויות הבעלות במקרקעין. כן נטען כי אין לקבל את יתר נימוקיו של בית המשפט קמא באשר הם מבוססים על השערות וספקולציות. בבקשתן ציינו עוד המבקשות כי הן סבורות כי נתונה להן זכות ערעור וזאת משום שבית המשפט המחוזי מצא לנכון להפוך ולשנות מפסק דינו של בית משפט השלום ובכך, כנטען, שם עצמו כערכאה דיונית ראשונה.

דיון והכרעה

• 7.             לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיב.
•  
• 8.             ראשית כל יובהר, כי יש טעם לפגם בהתנהלותן הדיונית של המבקשות אשר צירפו לבקשה דנן את התרשים שצורף להסכם הרכישה המקורי. כידוע, בעל דין המבקש להסתמך בערעור על ראיה שלא הונחה לפני הערכאה הדיונית, נדרש לעשות כן במסגרת בקשה להבאת ראיה חדשה בערעור [תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; הנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92]. בעל דין אינו רשאי לצרף ראיות חדשות לכתב הטענות בטרם ניתנה לו רשות כדין להביאן לפני ערכאת הערעור [רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ(טרם פורסם, 12.1.2010), בפיסקה 6 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (להלן: עניין מולטילוק); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 400-399 (2012) (להלן: בן-נון וחבקין); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 665-664 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)]. בענייננו, המבקשות לא הגישו כל בקשה לצירוף ראיה חדשה לבית משפט זה וממילא לא ניתנה להן רשות להגשת התרשים כראיה חדשה. המבקשות אך ציינו בבקשה דנן כי בכוונתן לבקש להביא את התרשים, המצורף לבקשה, כראיה נוספת בערעור. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין. המבקשות לא היו רשאיות לצרף את התרשים כראיה חדשה, ובוודאי שלא היו רשאיות לסמוך את טענותיהן על ראיה זו כשם שעשו. כבר נפסק, כי "התנהלות דיונית זו הינה חמורה ומחייבת תגובה שיפוטית ראויה" (עניין מולטילוק, בפיסקה 8). על כן, מצאתי לנכון שלא להתייחס לחלקים בבקשה לרשות ערעור הנסמכים על תרשים זה.

9.        עוד יובהר כי למבקשות לא נתונה זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, בשיטתנו המשפטית נוהג העיקרון לפיו לבעלי הדין מוקנית, ככלל, זכות ערעור אחת על פסק דין של הערכאה הדיונית. עיקרון זה מעוגן בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה הקובע כי "פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונהניתן לערעור בזכות"(ההדגשה שלי - י.ד.) [ראו גם: בן-נון וחבקין, בעמ' 45-44; גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב"גלגול שני") עיוני משפטל 71, 79-78 (2006) (להלן: שני)]. בהתאם, קובע חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) כי על פסק דין של בית משפט שלום ניתן לערער בזכות לפני בית המשפט המחוזי (סעיף 52 לחוק). לעומת זאת, על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור, ניתן לערער לבית המשפט העליון ברשות בלבד (סעיף 41(ב) לחוק). ודוק, שלא כטענת המבקשות, כאשר בית המשפט המחוזי מתערב בפסק דינו של בית משפט השלום אין הוא שם עצמו כערכאה דיונית. נהפוך הוא. תיקון טעויות של הערכאות הנמוכות הינו מתפקידיה המובהקים של ערכאת הערעור [ראו גם: בן-נון וחבקין, בעמ' 11; שני, בעמ' 77]. זאת ועוד. כבר נפסק כי העובדה שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו של בית משפט השלום כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור [ראו למשל: רע"א 7186/12 י.ש.י. את שדי חברה לעבודות בניה חפירה ופיתוח בע"מ נ' עיריית מודיעין עיליתבפסקה 9 (טרם פורסם, 9.12.2012) (להלן: עניין י.ש.י. את שדי); רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון בפסקה 9 (טרם פורסם, 18.6.2012); בן-נון וחבקין, בעמ' 215]. מקל וחומר, שאין בהתערבות זו כדי להקנות לבעלי הדין זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

           הנה כי כן, למבקשות אין כל זכות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. העובדה כי בית המשפט המחוזי פסק באופן שונה מבית משפט השלום, הינה לכל היותר שיקול למתן רשות ערעור בעניינן, ואין המדובר בשיקול מכריע.

• 10.      אם כך, את הבקשה דנן יש לבחון על פי אמות המידה שהותוו למתן רשות ערעור ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 124 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה). בהתאם להלכה זו, בקשות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תתקבלנה אך במקרים חריגים בהן מעוררת הבקשה שאלה עקרונית ובעלת חשיבות ציבורית או כאשר נגרם לבעל הדין אי צדק או עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה [ראו גם: גורןבעמ' 633-632; בן-נון וחבקין, בעמ' 213-211]. בעניין שלפני המבקשות אינן מצביעות על כל שאלה בעלת חשיבות המתעוררת בעניינן ואף לא טוענות כי נגרם להן עיוות דין. טענות המבקשות הן כולן "ערעוריות" באופיין ומתמקדות באופן יישום הדין על נסיבותיו הפרטניות של הסכסוך בין הצדדים. בנסיבות אלה ובהתאם לאמות המידה שהותוו בהלכת חניון חיפה, אין ליתן למבקשות רשות ערעור [ראו גם: עניין י.ש.י. את שדי בפסקאות 9-8; רע"א 7169/12 טיטלמן נ' צולר פיסקאות 6-5 (טרם פורסם, 12.11.2012)].

11.      בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.